פסק-דין בתיק תא"ק 2590-06

התובע (להלן גם - המל"ל) הגיש נגד הנתבעות תביעת שיבוב בסך של 3,050 ש"ח בלבד , בגין תגמולים ששילם לנפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 23.3.1999, ושבה הייתה מעורבת מכונית המבוטחת על-ידי הנתבעות. התביעה שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, מבוססת על הסכם המסדיר את נושא השיבוב שנחתם בין הצדדים, כמו גם בין המל"ל לחברות ביטוח אחרות, עוד בשנת 1979.

השאלה היחידה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, אם בנסיבות שבהן אין מחלוקת שהרכב המעורב בתאונה לא היה רשום במשרד הרישוי על שם המעביד של הנפגע, יש לראות בו משום "רכב בבעלות מעביד" כטענת הנתבעות, או שמא כטענת התובע, הרכב לא היה בבעלות המעביד, ולפיכך התובע זכאי לשיבוב מכוחו של ההסכם.

לאחרונה הודיע התובע על נכונותו לביטול התובענה, בכפוף לכך שלא יחויב לשאת בהוצאות הנתבעות, והנתבעות מתנגדות לכך. השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם יש לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעות.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

2.         התביעה שהוגשה כאמור, בסדר דין מקוצר הוגשה ביום 14.2.2006. ביום 23.8.2006 ניתנה החלטת כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שבה ניתן תוקף להסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים ושעל-פיו ניתנה לנתבעות רשות להתגונן בשלוש שאלות אלו: האחת, האם לנהג היה רישיון נהיגה תקף בעת התאונה. השנייה, האם נסיבות התאונה מזכות את התובע בשיבוב, ובכלל זה האם התאונה אירעה במהלך העבודה והאם הרכב שבו נסע הנפגע הוא "רכב מעביד". בדיון שהתקיים ביום 31.10.2006 צומצמה שאלה זו רק לשאלה, אם הרכב שבו נסע הנפגע היה של המעביד שלו. השלישית, האם התובע זכאי לתוספת ריבית, ומה שיעורה.

3.         לאחר שהצדדים הודיעו שכשלו ניסיונותיהם לסיים את ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט ניתנה ביום 28.1.2007 החלטה שלפיה התיק ייקבע לשמיעת הוכחות, לאחר שהצדדים יגישו את תצהירי העדות הראשית מטעמם. לאחר דחיות שונות, שנבעו בין השאר מקושי באיתור של העד היחיד שזומן לישיבת ההוכחות (מי שהיה בעליו הרשום של הרכב בעת התאונה), נחקר העד בדיון שהתקיים ביום 7.4.2008 בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל. בתום עדותו, נקבע מועד להגשת מסמכים מטעם העד, ונקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים. העד הגיש את המסמכים ביום 12.5.2008.

4.         לאחר מספר הודעות ובקשות מטעם הנתבעות, שבהן התרו שהתובע טרם הגיש את סיכומי טענותיו, הוגשו סיכומי התובע ביום 24.3.2010.

ביום 28.3.2010 הגיש התובע הודעה, שבה נימק את העיכוב בהגשת סיכומי טענותיו, בכך שלטענתו, הוחלט להשהות את ההכרעה במספר רב של תביעות, שבהן עולה שאלה זהה לזו שעולה בתביעה הנדונה, בשל המתנה להכרעת בית המשפט בשאלה זו, וכי זו צפויה להינתן בקרוב.

הנתבעות שהתבקשו להגיב להודעת התובע, הודיעו ביום 13.4.2010 שהן מתנגדות להמתנה להכרעת בית המשפט העליון. לפיכך ביום 14.4.2010 הורה כבוד השופט בן-עטר ז"ל לנתבעות להגיש את סיכומיהן תוך שלושים יום (יוער ששתי החלטות בעניין הצורך בהגשת תגובות הצדדים, מיום 18.3.2010 ומיום 28.3.2010, ניתנו על-ידי, ולאחר מכן הוחזר התיק אל כבוד השופט בן-עטר ז"ל, לסיום שמיעתו ולמתן פסק-דין).

5.         ביום 21.4.2010 הודיע התובע כי לאור סירוב הנתבעות להמתין להכרעת בית המשפט העליון בסוגיה הנדונה בהליך זה, הגם שהדיון בבית המשפט העליון נקבע לחודש יוני 2010, מודיע הוא על נכונותו לחזור בו מן התביעה, לאור הסכום הנמוך שנתבע בה, ובלבד שלא יחויב לשאת בהוצאות. זאת למרות שכבר הגיש את סיכומי טענותיו.

בהתאם להחלטותיו של כבוד השופט בן-עטר ז"ל, הוגשה ביום 29.4.2010 תגובת הנתבעות. עמדת התובע הוגשה ביום 11.7.2010, וביום 22.8.2010 השיב לטענות הנתבעות בשאלת החיוב בהוצאות.

בימים אלו, ובהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, הועבר התיק אליי לשם למתן פסק הדין.

טענות הצדדים

6.         טענת הנתבעות היא כאמור, כי דחיית התביעה צריכה להיות כרוכה בכך שהתובע יחויב לשאת בהוצאותיהן. כך לאור הכלל שלפיו בעל-דין זכאי לשכר-טרחת עורכי-דינו ולהוצאות המשפט שהוציא, אם התביעה נגדו נדחית, שאם לא כן, חרף זכייתו בתביעה, ייצא בחסרון כיס.

הנתבעות העלו שורה של טענות, תוך הסתמכות על פסקי-דין והחלטות שבמסגרתן חויב המל"ל לשאת בהוצאות חברות הביטוח בשל אופן התנהלותו, ולטענתן, כל אותם טעמים מתקיימים גם במקרה הנדון. כך בין השאר לטענתן, יש לחייב את המל"ל לשאת בהוצאותיהן מטעמים אלו: האחד, התביעה הוגשה מבלי שהתובע בירר את העובדות לאשורן קודם להגשתה, ובשל כך, נאלצו הנתבעות לערוך בירור עובדתי מקיף. השני, לא הייתה הצדקה להגשת התביעה לאור העובדה שעמדת התובע, הנסמכת על הרישום במשרד הרישוי, כבר נדחתה פעמים רבות על-ידי בתי המשפט. השלישי, בירור התובענה הנדונה כללה גם שמיעת ראיות (עדות בעל הרכב), בעוד שמלכתחילה היה על התובע לדעת את העובדות שעניינן שאלת הבעלות על הרכב. הרביעי, לנתבעות נגרמו הוצאות רבות בשל ניהול התובענה והגשתה בהליך של סדר דין מקוצר, שאילץ את הנתבעות להגיש בקשת רשות להתגונן. כך בעוד שגם בעניין זה נמתחה ביקורת על כך שהתובע מגיש את תביעות השיבוב בדרך זו, שאין בה אלא כדי לסרבל את ההליכים בתובענות אלו. החמישי, התובע השהה את הגשת התביעה כמעט עד סוף תקופת ההתיישנות. השישי, התובע, שהוא ככל הנראה נטול דאגות בסוגיית הוצאות ניהול הליכים, מציף את בתי המשפט בתביעותיו, ואינו בורר אלו ראויות להגשה, ואף עושה כן ללא בירור מוקדם של העובדות.

7.         התובע ביקש לדחות את עמדת הנתבעות, ושלא לחייבו לשאת בהוצאותיהן. לטענתו, בעת הגשת התביעה נסמך על מקור המידע היחיד בעניין שאלת הבעלות על הרכב, שהוא הרישום במשרד הרישוי המקים חזקת בעלות, ולכן אין לבוא אליו בטרוניה בעניין זה. מכל מקום, קודם להגשת התביעה, עוד ביום 30.11.2004, הופנתה אל הנתבעות דרישת שיבוב, והן יכולות היו להציג כל עובדה או נתון שהיו ברשותן בעניין שאלת הבעלות על הרכב. מכל מקום, הצדדים לא יכולים היו לדעת את העובדות קודם לחקירתו של בעל הרכב שהעיד בבית המשפט.

טענה נוספת של התובע היא שהשאלה הנתונה במחלוקת בתביעה הנדונה, נדונה לאחרונה בבית המשפט העליון, ביום 24.6.2010, אך טרם הוכרעה בפסק-דין. התובע יכול היה לבקש שמתן פסק הדין בתיק הנדון יושהה עד להכרעה כאמור, בסוגיה, אך הסכים לחסוך בזמן שיפוטי לנוכח סכום התביעה, ולהביא לסיומה של התביעה הנדונה עוד בטרם תוכרע השאלה. כך על-אף שישנו סיכוי רב שעמדתו בסוגיה הנדונה תתקבל. לבסוף טען התובע, כי הוא ממלא את חובתו לתבוע כספי ציבור, ולכן אין לבוא אליו בטרוניה על עצם הגשת התביעה.

דיון

8.         שני הצדדים צודקים לכאורה, בטענותיהם. הנתבעות בטענות שעליהן עמדנו, שלפיהן יש לחייב את התובע לשאת בהוצאותיהן, ומנגד, התובע, בטענותיו שלפיהן אין לחייבו לשאת בהוצאות הנתבעות.